כאשר לקולנוע (אין) את אלוהיו: בחינה

בעקבות המחווה של Styx Film Encounters 'מאבד את דתי' וההקרנה של הסרט 'פאיסיוס', אנו בוחנים את היחסים בין קולנוע לדת. מערכת יחסים הכוללת אמונה, השראה, שאלה ולעג.

יש התייחסות לסרטים כמו 'מגנוליה' של פול תומאס אנדרסון, 'לה דולצ'ה ויטה' של פדריקו פליני, 'רומא' (1972), 'שמעון המדברי' של לואיס בוניואל (1965) ו'בריאן כוכב עליון' של מונטי פייתון (1979).

בנוסף, המאמר בוחן את 'הפסיון של ישו' של מל גיבסון (2004), 'ישו מנצרת' של פרנקו זפירלי (1977), 'הבשורה על פי מתי' של פייר פאולו פזוליני (1964), 'החגיגה של באבט' של גבריאל אקסל (1987), 'אורדת' של קרל דרייר (1955) ו'במקרה, בלתזר' של רובר ברסון (1966).

לבסוף, הוא מזכיר את 'הפיתוי האחרון של ישו' של מרטין סקורסזה (1988) ואת 'אנדריי רובלב' של אנדריי טרקובסקי (1966), שעמדו בפני צנזורה.