הפיצוץ במארי לא היה אירוע בודד

הפיצוץ במארי ביולי 2011, שגרם למותם של 13 בני אדם, היה רגע מכריע. בפעם הראשונה, אלפי אנשים יצאו לרחובות, במשך ימים, ושלחו מסרים חזקים לממשלה דאז, שנותרה בשלטון, אך שילמה את המחיר והמפלגה שתמכה בה מעולם לא הצליחה לנער מעליה את האחריות ולרפא את הפצעים שהותיר ניהול הטרגדיה.

שריפה שפרצה לאחרונה, שכילתה 125 קילומטרים רבועים ב-17 כפרים, גרמה לנזקים עצומים, מקרי מוות ואסון אקולוגי עצום. היעדר תגובה בזמן ויעילה מדגיש את היעדרם של לקחים משמעותיים מהעבר.

זו לא אשמת יולי, וגם לא התזמון הגרוע. לקפריסין אין את המרחבים העצומים של קנדה, וגם לאזורי לימסול אין את הגישה הקשה להרי ספרד או יוון. יכולנו להחזיק באמצעים ולנקוט באמצעי מניעה, להעריך את הסיכונים משינויי האקלים. אבל סדרי העדיפויות של הממשלה שונים.

למרות הבטחות על מוכנות, הליקויים בציוד הכיבוי ובכוח האדם ניכרים. כמו כן, סוגיית מטמנות האשפה הבלתי חוקיות וחוסר התיאום בין השירותים האחראים נותרה בלתי פתורה.

ניתן להקצות את הכספים לשיקום הנזקים למניעה. אנחנו צריכים פעולות מיידיות, לא מילים.